ריבלניק נ' איילון חברה לבטוח בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים בליל ה- 3.10.04. הנתבעים מסכימים שהתובע נפצע בתאונת דרכים, אך הם חלוקים  בשאלת החבות. יש הרואים בו "נהג" ו"משתמש", יש הטוענים שהיה "הולך רגל" ויש הטוענים שנפצע ב"תאונה מעורבת". הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק. לצדדים זיקה לארבעה כלי רכב, שהיו מעורבים בהתרחשויות. אלה הם, לפי סדר הופעתם בזירה: ברכב הראשון נהג עופר עבודי (הנתבע 7). ברכב השני נהג יוני מור (הנתבע 5, הרכב בוטח ע"י נתבעת 6). ברכב השלישי נהג, יגאל ריבלניק (התובע, שבוטח ע"י הנתבעים 1,2). ברכב הרביעי נהג ולדי גלובינקה (הנתבע 3, שבוטח ע"י הנתבעת 4). בהמשך יוזכרו הרכבים לפי מספריהם הסודרים שלעיל.

 האירוע

העיד התובע: "נסעתי מכיוון ת"א לפ"ת. ברח' ז'בוטינסקי. היה גשם. הייתה ירידה למטה. ברמזור, אח"כ... הבנתי שהייתה כבר תאונה... זיהיתי שהרכב (צ"ל: רכבים) לא זזים, החלתי לבלום, החלקתי ופגעתי ברכב האחרון שהיה שם. אני פגעתי במכונית שהייתה לפני בנתיב שלי מאחורה. אולי קצת בצד שמאלי. אני לא יודע איך היו הרכבים בחלק הקדמי של התאונה. אני חושב שפגעתי ברכב שהיה אחרון כאשר החלק הימני הקדמי של המכונית שלי פוגע בחלק השמאלי האחורי שלו" (פגיעות של הפגושים אחד בשני).  

הצהיר יוני מור: "הרכב של התובע... פגע קלות בצידו של הרכב שלי (שעמד בצומת לאחר שזמן קצר קודם לכן התנגשתי ברכב אחר- אני עמדתי מחוץ לרכב) התובע יצא מרכבו, עמד בחזית הרכב ודיבר בטלפון הנייד. לאחר פחות מדקה הגיע הרכב השני... ופגע בחוזקה מאחור ברכבו של התובע ורכבו של התובע הועף קדימה ופגע בתובע"

בחקירתו הנגדית הוסיף ותיאר את שאירע לאחר שמכונית התובע התנגשה במכוניתו "...אחרי שהוא נכנס ברכב הראשון, הוא יצא מהאוטו הוא הסתכל באוטו שלו, דיבר בטלפון ברוסית ועמד לפני המכונית שלו. דיבר והסתכל מה קרה לו באוטו. אז הגיע הרכב הרביעי במהירות גבוהה, נכנס ברכב השלישי מאחורה, ישירות אפשר להגיד ואז הוא עף איזה 20  מטר קדימה, הבן אדם, עד אחרי הרמזור, יגאל עף. הרכב מהמכה הסתחרר הרכב שלו הסתחרר ונעמד לרוחב הכביש. הרכב הרביעי נעמד בסוף התאונה לימין הדרך..." מדבריו ברור כי כאשר הרכב הרביעי הגיע ופגע ברכב השלישי שהסתחרר ופגע ברכבו, הוא לא פגע ברכב הראשון, "הרכב הראשון כבר היה בעמוד של תמרור. מחוץ לתמונה..."

עופר עבודי , נתבע 7, שוטר, שרכבו היה הראשון בשיירה ונפגע ע"י רכבו של יוני מור (הרכב השני) העיד שרכבו נהדף לצומת והרכבים נעמדו כשהרכב השני במרחק מטרים ספורים מאחוריו. הוא החליף פרטים עם יוני מור לימין הרכב שלו ואז הגיע הרכב השלישי, פגע ברכב השני והרכב השני נהדף קדימה ופגע במכונית שלו, שנהדפה קדימה וגם פגעה בו. הוא נפצע ואת השלבים המאוחרים איננו זוכר. לדבריו "אני עמדתי בנתיב הימני ביותר והרכב שפגע בי נסע לדעתי בנתיב הימני ביותר. לגבי הרכב השלישי אני לא זוכר באיזה נתיב הוא נסע. לא יכול לומר באיזה צורה נעשתה הפגיעה בין הרכבים השלישי והשני. אני הייתי צמוד לרכב שלי ואני לא ראיתי בדיוק מה שקורה... מהפגיעה  הראשונה הרכב שלי נכנס לצומת. נהדפתי 10-20 מ'. בסוף התאונה הראשונה יוני, הרכב של יוני, היה מטר או שניים ממני. מהמכה השנייה, הרכב שלי נפגע  בשנית והתגלגל קדימה לכיוון הרמזור. תוך כדי זה הוא גם פגע בי. נפלתי והרכב התגלגל לכיוון הרמזור."

 המסקנה: הרכב הראשון עמד ברמזור שבו דלק אור אדום. אז הגיע לזירה הרכב השני, לא הצליח לבלום והתנגש ברכב הראשון. הנהגים יצאו מרכביהם כדי להחליף פרטים ולאמוד את הנזקים שנגרמו. הרכב השלישי, של התובע, הגיע למקום, גם הוא לא הצליח לבלום ופגע מאחור ברכב השני שהוטח קדימה ופגע שוב ברכב הראשון. אז יצא גם התובע מרכבו כדי לאמוד את הנזקים ולהחליף פרטים עם הנהגים האחרים. הוא שוחח בטלפון הנייד שברשותו ואז הגיע לזירה הרכב הרביעי ופגע מאחור ברכב השלישי. כתוצאה מפגיעה זו, הרכב השלישי, רכבו של התובע, נהדף על התובע עצמו, שעמד לפניו בסמוך לכנף השמאלית הקדמית, ופגע בו. בהמשך פגע הרכב הרביעי גם ברכב השני.

סיווג התאונה ומעמד תובע

הנתבעים 3-4 טענו שמקצת נזקי התובע נגרמו בעת שנהג במכוניתו והתנגש מאחור ברכב השני, ולא  באירוע המאוחר יותר שבו נפגע מחוץ למכוניתו. לא מצאתי בראיות, שמי מהעדים סבר שכך קרה. הטענה הועלתה כספקולציה הנשענת על שיקולים שונים, אך היא אינה מבוססת על כל ראיה והיא מנוגדת לכל מה שסיפרו העדים.  מהראיות ברור לגמרי, שהתובע עדיין היה בריא ושלם בעת שעמד מחוץ למכוניתו ודיבר בטלפון ורק אז נפגע בדרך שתוארה קודם. מכאן שנדרש סיווגו של האירוע שבו נפגע התובע מחוץ למכוניתו במונחי חוק פלת"ד.

נתבעים 1-2 סבורים, שהתובע שנפצע מחוץ לרכבו היה "הולך רגל" שנפגע ע"י הרכב הרביעי. לדעתם, לא ניתן לראותו כ"משתמש", שכן החלפת פרטים ובדיקת הנזק שנגרם למכונית אינן פעולות הנכללות ב"שימוש". לדעתם, שני הרכבים הראשונים נופלים בגדר החזקה המרבה   של "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", וגרם להתרחשות התאונה. נתבעים 3-4 ו-7 טוענים כי נתבעים 1-2 חייבים לפצות את התובע, כי לשיטתם הוא נפגע כ"משתמש" דווקא. לדעתם, הימצאותו מחוץ לרכב מיד לאחר התאונה, לשם בחינת הנזק והחלפת פרטים מהווה "שימוש ברכב" (בדומה ל"טיפולי דרך" או "תיקון דרך") שכן מעשים אלה קשורים במישרין לשימוש ברכב, מהווים שימוש לוואי לשימוש העיקרי שנעשה ברכב קודם לתאונה ואף טומנים בחובם סכנת פגיעה מרכב אחר. נתבע 7 סבור שניתן לראות את האירוע גם כ"תאונה מעורבת" שבה היו מעורבים כל כלי הרכב האחרים (זולת רכבו שלו). נתבעים 5-6 טוענים כי הרכב השני כלל לא היה מעורב בפגיעת התובע שעמד מחוץ לרכבו. משלא מתקיימת דרישת הקשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה הנטענת בתאונה אין מקום להטיל עליהם חבות.

 ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המל"ל נקבע כי "היום לאחר שנחקק תיקון 8 לחוק הפיצויים ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע "כנוהג" נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק...". אכן, כיום לא די בכך  שהימצאותו של נפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב תהווה היא כשלעצמה "שימוש". נזכיר, את עובדות רע"א 9112/06: שתי מכוניות התנגשו. אחד נהגים יצא מרכבו כדי לבדוק את שלום יושבי הרכב השני, וכשחזר וניסה לשוחח עם יושבי המכונית שלו, דרך החלון, נפגע ע"י רכב חולף. בית המשפט העליון סיווג אותו אדם כ"הולך רגל" ולא כ"משתמש", והשווה אותו לאדם שיצא ממכוניתו אחרי תאונה כדי לבדוק את מצב הנפגעים ומועד על אבן – וגם אותו סבר בית-המשפט העליון שאין לסווג כ"נהג".

 החבות לפי חוק פלת"ד נובעת מסעיף 2 לחוק שכותרתו, "אחריות נוהג ברכב": "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף נגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". משמע, באין "משתמש", אין "נוהג" ובאין "נוהג" אין חבות. התובע נפגע בתאונת דרכים, אלא שבעת התרחשותה, רק אחד מבעלי הדין, הנתבע 3, ולדי גלובינקה "השתמש" ברכב הרביעי לפי פשוטו של סעיף 1 לחוק פלת"ד – הוא נהג בו והיה בעת נסיעה ממש. התובע השתמש ברכבו, בעת שנהג בו וכאשר התנגש ברכב השני. כשיצא החוצה לבדוק את הנזקים ונעמד לפני מכוניתו כדי לדבר בטלפון, נפסק שימושו במכוניתו. מאותו שלב מעשיו כבר לא היו "קשורים בטבורם" באף אחד מהשימושים הנזכרים בהגדרה שבסעיף 1 לחוק פלת"ד. אם לדעת בית המשפט העליון (ברע"א 9112/06) ההליכה אל הרכב האחר כדי לברר את מצב הנפגעים כבר מפסיקה את ה"שימוש" שבנהיגה הקודמת, דומני ששיחת הטלפון שבה היה התובע נתון אחרי שערך את בירור הנזקים, רק מוסיפה ומרחיקה אותו ממעמד של "משתמש" בעת שנפגע.

מסיבות זהות, בשלב זה גם לא היו יוני מור (נתבע 5) ועופר עבודי (נתבע 7) בגדר "משתמשים" בשני הרכבים הראשונים. נסיעתם הסתיימה מכבר והם כבר שהו זמן משמעותי מחוץ למכוניותיהם ועסקו בפעילות שאינה "קשורה בטבורה" באף אחד מרשימת השימושים שבסעיף 1 לחוק.  בעת האירוע שבו נפצע התובע, כבר מזמן חדל כל "שימוש" בשני הרכבים הראשונים. הם גם לא היו בתהליך של "החניה" וגם אי אפשר לראותם כרכבים ש"חנו במקום אסור"  במקום שבו עמדו (כטענת הנתבעים 1-2). לא מדובר בעצירה מרצון של הרכבים באותו מקום, אלא בעצירתם המאולצת בשל התאונה. בנסיבות כאלה לא העמידה שם היתה אסורה, אלא דווקא ההסתלקות ממקום העמידה – התנהגות העלולה להתפס כשיבוש זירת התאונה, או אפילו הימלטות ממנה.

 יתירה מזו: לשני הרכבים הראשונים זיקה סיבתית לאירוע שבו נפגע התובע רק בהיותם "סיבה" להמצאותו במקום, אלא שזוהי שרשרת סיבתית בלתי רלוונטית לפציעתו. אין להם כל זיקה סיבתית לכך שרכב הרביעי התנגש ברכב השלישי – התנגשות שהיתה עלולה להתרחש באותו מקום בדיוק גם אילו עמד הרכב השלישי בנתיב, בשל סתם המתנה לרמזור.

בנסיבות אלה דומה שאין כל רלוונטיות להוראת סעיף 3 (ב) לחוק פלת"ד ("תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב"): "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב,יהיו הנהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, בינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". החבות לפי חוק פלת"ד אינה של "רכבים", אלא של "נוהגים", דהיינו "משתמשים". מקום שבו היו קשורות באירוע מכוניות אחדות אך היה רק משתמש אחד – סעיף 3(ב) לא חל. במהלך הפיזיקאלי שבו פגע הרכב הרביעי ברכב השלישי, לא תיפקד הרכב השלישי כ"מכונית", אלא היה חפץ דומם, סדן נייח למהלומתו של "פטיש" שהדף אותו. באופן דומה, עלול היה אדם ששהה בקרבת מקום להפגע מעמוד תאורה או מרמזור שבו היה מתנגש הרכב הרביעי. אילו קרה כך, בוודאי שלא היה איש מייחס חבות ל"רמזור" או ל"עמוד התאורה". מכל מקום, אם התובע היה "משתמש" במכוניתו בעת שנפגע מחוץ לה, ממילא על המבטחות שלו (נתבעות 1-2) לשאת בכל נזקו. אם אינו בחזרקת משתמש כלל, לא ניתן גם לראות את מכוניתו כ"מעורבת" בתאונה. החלופה שלה טוענים מקצת הצדדים – שיש לחייב באחריות לתאונה גם את הנתבעים 1-2 וגם את הנתבעים 3 - 4 נראית כדבר והיפוכו ויש לדחותה.

אוסיף ואציין, שלפגיעה הנטענת של הרכב הרביעי באחת או בשני הרכבים הראשונים, אחרי שנפצע התובע, אין כל רלוונטיות לדיוננו. ראשית, לא יכול להיות כל קשר סיבתי בין פציעת התובע ולהתנגשויות המאוחרות יותר (ר' גם ע"א 1675/06 אררט נ' מנורה). שנית, בשלב שבו נפגעו שני הרכבים הראשונים שוב (בעקבות האירוע שבו נפצע התובע) הם עצמם לא היו מאויישים, ולא היו בהם "נוהג" או "משתמש" העשוי לשאת בחבות.

לסיכום: החבות בגין פציעת התובע נופלת כולה על כתפי החבים בגין השימוש ברכב הרביעי, הנתבעים 3-4.

נזקי התובע

 לבדיקת נזקי התובע מונו שני מומחים. ד"ר הימלפרב, רופא אף-אוזן –גרון, קבע  שעקב התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בגין טינטון. ד"ר פריטש, אורטופד,  קבע לתובע 5% נכות בגין הפגיעה בכתף ו-5% בגין צלקות, רובן בפניו. בסה"כ נקבעו לתובע 19% נכות רפואית משוקללת. התובע סבור נשכותו התפקודית גבוהה אף יותר. לשיטת הנתבעים, נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית. הם טוענים שהנכויות בגין הצלקות והטינטון אינן בעלות משמעות תפקודית, או שלפחות יש לראות את השפעתן התפקודית כנמוכה מהנכות הרפואית. הם גם טוענים כנגד אבחנת הטינטון, שמושתתת על תלונותיו הסובייקטיביות ולכן אינה ראויה לאמון.